הסיפור שלי
"הסיפור שלי הוא קצת מוזר..."
בתאריך 29.12.1994 עליתי מרוסיה יחד עם משפחתי - אמא, סבתא שגידלה אותי, סבא, ואני (זה רלוונטי לסיפור כי אפשר לראות לפי התמונה שאני לא מגיע ממשפחה של מיליונרים, בלשון המעטה).
אמא, שעבדה בתור מתרגמת, שסחפה אחריה את כל המשפחה ודחפה אותנו לעלות ארצה בשביל להבטיח למשפחה שלנו עתיד טוב יותר, סבתא עקרת בית, סבא, שכל חייו עבד בתור נהג מונית ובפנסיה עבד בתור שומר בגן ילדים, ואני, ילד בן 8 שכל כך רצה להיות ישראלי, ששינה אחרי מספר חודשים בארץ את השם הפרטי שלו מ-ודים, ל-גדי.
בגיל 8, בכיתה ב', התחלתי כמו כל ילד רוסי טוב, ללמוד לנגן על כינור.
במגביל לשיעורי הכדורעף אחר הצהריים, הייתי נוסע לקונסרבטוריון העירוני, ללמוד תיאוריה, תזמורת, להשתתף בהרכבים מוסיקליים, וכמובן גם לנגן סולו.
כאשר התבגרתי יותר, המשכתי לנגן ולהופיע, הלכתי אפילו למגמת מוסיקה בתיכון, אבל לא הרגשתי שום תשוקה אמיתית למוסיקה - עשיתי את זה "כי צריך". אם לא הייתי ממשיך להתאמן ולנגן 8, 10, ולפעמים גם 12 שעות ביום, כנראה שלא הייתי מקבל בגרות, כי רק בזכות המוסיקה הצלחתי לקבל בגרות מלאה.
מכירים את זה שאתם עושים משהו שאתם לא באמת אוהבים, רק כי זה נותן לכם איזשהו "בנפיט"? כסף, סטטוס או טובות הנאה?
בהיותי בן 17 לערך, המשפחה שלנו נכנסה למשבר כלכלי, בעקבת העובדה שאמא שלי, אחרי הרבה שנים של עבודה בתור שכירה, יצאה לעצמאות ופתחה עסק משלה.
אז לא ידעתי הרבה ולא הבנתי בדיוק איך עסקים עובדים, אבל כן הבנתי דבר אחד - המשפחה שלי במשבר, וצריך לעזור.
לקחתי את הכינור(כי זה מה שחשבתי שאני יודע לעשות בצורה מספיק טובה שאנשים יהיו מוכנים לשלם על זה כסף), ויצאתי לרחוב לנגן.
.png)
לקראת השחרור שלי מהצבא(שירתתי בחיל המודיעין), לקחתי את המוסיקה צעד אחד קדימה ופתחתי את העסק הראשון שלי - כנר לקבלות פנים באירועים.
במקביל בזכות הופעות הרחוב, נחשפתי גם לתחום של אמנות הרחוב: פסלים חיים, הולכי קביים, דמויות שטח, ושלל אטרקציות נוספות.
לצופים מהצד זה כנראה הייה נראה כאילו אני נהנה, אבל עמוק בפנים הרגשתי סבל נוראי.
הרגשתי שאני עושה את מה שאני עושה - רק בשביל הכסף.
הכסף הייה קל, זמין, וה"בנפיטס" של לאכול ולשתות חינם באירועים קסמו לי... אז למה לא בעצם. למי אכפת מהנפש...
בשלב מסויים אחרי מספר שנים העסק הקטן שלי מתחיל לצבור תאוצה ולקוחות מבקשים ממני: "גדי... אולי תביא הגברה, אולי תביא תאורה, אולי תביא במה..."
ומבלי שבאמת רציתי, מצאתי את עצמי "מפיק אירועים", שמארגן את כל האירוע מ-א' עד ת'.
האם אהבתי את זה? התשובה היא - לא.
אבל...
הסיבה היחידה שעניינה אותי בתחום ההפקות, היתה הפן העסקי של הדברים. לנהל עסק.
ואת זה אני מקווה שלמדתי אחרי הרבה שנים לעשות בצורה מצויינת.
בשנת 2019 פקדה את חיינו הקורונה. העסק שלי, אם הייה מתנהל בצורה טובה, לא הייה צריך להיסגר.
אבל מאחר ולא כך הייה הדבר, ובעסק הזה של ההפקות עשיתי כמעט כל טעות אפשרית שיכולתי לעשות, בקורונה נאלצתי לסגור הכל, וללכת לעבוד בתור שליח פרילאנסר עם חברת וולט, עם אופנוע חדש שקניתי בדיוק חודשיים לפני כן...
במהלך שהות של ימים כלילות על האופנוע, הייה לי המון זמן להתחבר ל"אני" הפנימי שלי, ולמי שאני באמת. באותו הזמן, חזרתי לשם המקורי שאיתו נולדתי - ודים.
במקביל הלכתי ללמוד ייעוץ עסקי בשביל להבין מדוע התרסקתי עם העסק של ההפקות.
לימודי הייעוץ העסקי לא באו לי בקלות בכלל בכלל, בלשון המעטה.
בשביל לדעת לקרוא ולנתח דוחות רווח והפסד ומאזני בוחן של ארגונים וחברות מרואי החשבון, חשבונות בנק ופירוטי כרטיסי אשראי, פירוטי הלוואות, ריביות, עמלות, דוחות מע"מ ומס הכנסה, דוחות ביטוח לאומי ועוד ועוד ועוד, הייתי צריך "לירוק דם".
אבל בסופו של דבר עשיתי את זה, ואני מאוד שמח וגאה על כך.
היום בעזרת הלימודים שלי, אני יכול לעזור לבעלי עסקים, ארגונים וחברות אחרים לצאת מהברוך, בדיוק כמו שאני הייתי בו לפני מספר שנים.
רוצים לבדוק אופציה של עבודה יחד? הקליקו כאן.
עדיין לא לגמרי בטוחים? הקליקו כאן.