18.2.20

​

לפני כחודש יצא לאוויר העולם הפרוייקט שלי בתחום האמרגנות וניהול אמנים. יצא בשקט שבשקט, בלי הצהרות בומבסטיות, פרסומות ושלטי חוצות, וסרטונים ליו טיוב שאם אני בעצמי הייתי הצופה בהם, קרוב לוודאי שהייתי מראש מקטלג אותם בתור עוד איזשהי השלמת הכנסה שאפשר לעשות בזמן הפנוי(שאגב יש בזה משהו אבל זה לא לגמרי מדויק) וסוגר את הסרטון אחרי שנייה וחצי, או בכלל לא מתחיל לצפות בו מלכתחילה. כאן מתחילות להימדד למעשה היכולות ה"אמרגניות" שלי. התחיל פרוייקט חדש, צריך לקדם אותו. יאללה מפשילים שרוולים ויוצאים לדרך.

אחרי שבועיים של ישיבה כמעט כל יום על הטלפון במשך כמה שעות טובות ועשיית עבודת מזכירות לשמה, מצליח לסגור 2 פגישות. מבסוט.

היום כשהגיע הבוקר, מתעורר אחרי ששוב לא ישנתי מספיק כי עבדתי. אבל זה כבר בשגרה לישון 5-6 שעות בלילה, אין תלונות.

לפני הפגישה הראשונה בצפון, מגיע למוסך. במוסך אני פוגש את ע'. ע' מצטייר כמוסכניק חרוץ שנותן את כל כולו בשביל לקוחותיו. באמת עושה ומשתדל. רק שלפעמים הדברים שע' עושה לא עולים בקנה אחד עם מה שקורה בתכלס בשטח, ואחרי שעה של נסיעה לצפון כאשר אני נמצא בכביש בעלייה בין שום לכלום, רגלית ההילוכים באופנוע נתקעת ואני מוצא את עצמי עוצר עצירת חירום באמצע שום מקום על אי תנועה להולכי רגל, בשביל לראות מה אני עושה הלאה. חושב: "ואוו... היום הזה הולך לעלות לי ביוקר. לא רק שאני לא מרוויח עליו כסף (כי הפגישות אני נוסע אליהן הן לא פגישות ייעוץ, לא הופעות ולא שום דבר, רק פגישות היכרות בקשר למפגש החשיפה לקורס האמרגנות), יש סיכוי טוב שאצטרך להזמין עכשיו גרר שייקח אותי מאיזור פיזדלוך לתל אביב, שזה קנס בפני עצמו".

איכשהו מפה לשם באופן פלא, מצליח להניע את האופנוע ולנסוע עוד כמה עשרות קילומטרים. מזל שרוב הכביש הזה היתה ירידה. אחרי עוד בערך חצי שעה כזאת מבין דבר מה - על מנת שההילוך יעבוד, צריך להרים אותו טיפה עם הרגל, ואז לתת לו מכה למטה וכך למעשה הוא יעבוד. וזה מה שהייה. "יש! ניצלתי" חושב לעצמי, פתרתי את הבעיה, לפחות לבינתיים עד שאגיע לפגישות, ומחר על הבוקר דחוף מוסך!

​

מגיע לפגישה הראשונה. מקום שקט ורגוע, קצת מוזנח, אבל לפחות בדרך יש נוף יפה של ים וטיילת. החלק הזה של איזור הצפון הזכיר לי טיול שורשים שנסעתי אילו  אל עיר הולדתי בשם "אופה" (עיר רוסית שלא התפתחה 30 שנים), והסתבר שגם בארץ יש עדיין ערים דומות.

את פניי פוגשת א', שואלת באדיבות אם אני רוצה לשתות משהו ואני בא להגיד "הפוך" אבל שוכח איפה נמצא אז אומר "נס". א' קמה מהכיסא המשרדי שלה במן סוג של דלפק קבלה כזה כמו מזכירות של קופת חולים, אבל האווירה היא כמובן שמחה וכיפיות יותר, וניגשת להכין לי קפה. כאשר א' קמה, אני מבחין בבחורה גבוהה מאוד, אם הגובה שלי הוא 1.76 בערך, אז היא משהו כמו ראש מעליי. היא לובשת מכנסי עור שחורים, חולצה מנומרת ונעלי עקב שחורות(אם זוכר נכון), ואני קצת בשוק מהגובה הזה... "ואוו"... חושב לעצמי. הבחורה הזאת היתה יכולה בקלות להיות דוגמנית. היא רזה, גבוהה, שיער שחור ארוך גולש, שפתייה לא גדולות מדיי ולא קטנות מידיי, יש מצב שמה אודם. מטופחת יחסית. זה נראה שמראה חיצוני חשוב לה ואני שם לב לדברים כאלה.

תוך כדי שלוגם מהקפה, היא מתחילה לשאול שאלות על קורס האמרגנות וניהול האמנים, ואני עונה לה. שואלת די הרבה שאלות, נראת מסוקרנת. תוך כדי שיחה איתה אני מסתכל לה בתוך העיינים כל הזמן, והיא עושה אותו דבר כלפיי. עובר לי בראש: "מה הולך פה? יש מצב שהיא מפלרטטת איתי?" המממ... יכול להיות. אבל אני רואה על שולחן העבודה שלה תמונה עם איזשהו גבר, וטבעת אירוסין עם יהלום על היד... יכול להיות שמחפשת מפלט אחרון לפני שמתמסדת לנצח? הכל יכול להיות. או שפשוט זה אני, שלא יודע להבדיל בין טבעת אירוסין או טבעת שהיא קנתה לעצמה ועכשיו היא זועקת שרק אעשה משהו בנידון... עם כל זה, אני מעדיף להישאר מקצוען (למרות שאני מאמין שגם בעבודה פלירט זה דבר בריא וטוב), אך לא מתאמץ יותר מדיי בלזרוק איזו מחמאה. אולי פשוט לא נמשך לגבוהות ממני.

הפגישה מסתיימת בוויב חיובי, ומפה לשם השעה כבר 15:30 וב-17:30 אני צריך להיות בפגישה השנייה שהיא גם בצפון, רק שבצד המזרחי של הכינרת. מסתבר שהצפון בינו לבין עצמו רק נראה קרוב יותר מהמרכז, כי שעה בערך לוקח לך להגיע מתל אביב לאיזור חיפה, ומסתבר שעוד שעה לוקח לך להגיע מאיזור חיפה לאיזור הכינרת, ועוד לצד המזרחי שלה.

מה אגיד ומה אומר, שנים שלא הייתי באיזור הזה בצפון. בעבר הרחוק כשהייתי מופיע באופן תדיר יותר, חרשתי באמת את כל הארץ בהופעות. לא הייה חור שלא הגעתי אליו. אם זה  קיבוץ דפנה בצפון לדוגמה, או חורים ליד אילת ואפילו לא אילת עצמה, גם לשם הגענו. אבל לימים זה נראה שדווקא הוורסטיליות הזאת של עבודה בהפקות, הפקת אירועים או הופעות באירועים אפילו, אלה הדברים שמחזיקים אותך חי, ונשאר בתוך התחום הזה כל כך הרבה שנים. אף פעם לא משעם.

​

לקראת הפגישה השנייה שלי מתחיל להחשיך, ומתחיל לרדת קצת גשם. מגיע לכניסה לעיר, רעב מת, וחושב: מקום הפגישה שלי במרחק של 5 דקות מכאן ויש לי עוד חצי שעה, יופי. אוכל לי פה איזו שווארמה נחמדה ואגיע לפגישה בזמן.

על פניו מחשבה טובה, רק שהופעתי לגלות על איזור הצפון הרחוק כל כך, כמה עובדות: מחירי האוכל המהיר בצפון, יותר גבוהים משמעותית מתל אביב. לדוגמה, מנת שווארמה בפיתה כמו שהזמנתי, עלתה לי 37 ש"ח. בתל אביב אתה מוצא מנת שווארמה במרכז אבן גבירול ב-25 שקלים. אחרי השוק הראשוני הזה, מגלה שלוקח לבן אדם להכין לי את המנה משהו כמו 15 דקות, כי מה לעשות, יש לפניי אבא עם שני ילדים קטנים והילדים מתלבטים, בודקים, שואלים, מתעניינים, וזה לוקח זמן.

לבסוף מקבל את מנת השווארמה (שהיתה טעימה מאוד... נו לפחות זה), ונאלץ לשלוח הודעה למארחים של הפגישה השנייה שמתעכב בכמה דקות. נלחץ כאשר לא עונים לי תוך דקה ומתחיל כבר להריץ סרטים בראש... אבל דיברנו אתמול וסגרנו, איך זה הגיוני, איזה אנשים לא רציניים, איך עושים ככה לבן אדם? מביאים אותך בשעה וחצי נסיעה והעלמים, ועוד כל מיני שטויות, אבל אחרי 5 דקות מקבל תשובה שאין בעיה ונרגע.

אפליקציית הניווט של גוגל מפות, מחליטה משומה להביא אותי לחלק האחורי של הבניין בו אמורה להתקיים הפגישה, ועל מנת להגיע לחלק הקדמי של הבניין, יש לעבור בין עצים ושיחים ללא שביל. כאשר אני מחנה את האופנוע ומחייג למארחי המפגש, מזהה בחלון הבניין את ת', עם אור דולק בקומה הראשונה. ת' מזהה אותי גם, מחייכת אליי חיוך רחב ומסמנת לי שעל מנת להגיע לכניסה לבניין, באמת צריך ללכת מסביב. לא פעם ראשונה שאני עובר בטריק שכזה מהחלק האחורי לקדמי, ותמיד מרגיש כמו איזה לוחם קומנדו שיוצא מההסוואה שלו אל תוך האור.

עם ת' ביחד יושב בחדר שנראה כמו מקלט עם ספות ישנות ומטבחון, י'. י' הוא בחור חמוד כזה, ילד טוב, סטודנט להוראה. בשלב הזה, בדיוק אחרי האוכל הדי כבד אפשר להגיד, כאשר שואלים אותי אם בא לי לשתות תה, אני עונה שאשמח לקפה האמת. י' מכין לי קפה שחור חזק, קפה טעים.

אנחנו מתחילים בפגישה והשיחה זורמת הרבה צחוקים ושיתוף חוויות, מדברים הרבה על האופנוע בהתחלה כי ת' מפסרת שרוכבת בעצמה וכל פעם שהיתה נוסעת על האופנוע היתה חוזרת עם אצבעות כחולות. אני מגחך לי כי מכיר את ההרגשה מצויין, החורף הוא לא הזמן האידאלי לרכב על האופנוע בלשון המעטה.

לקראת סוף הפגישה, אני חושב שאמרתי משהו שנגע ל-י' במקום רגיש. יש בפרסום שכתבתי - "למי לא מתאים הקורס של אמרגנות וניהול אמנים", רובריקה של - "אנשים שמוכנים לעבוד בשביל משכורת שהיא קצת יותר גובהה משכר מינימום, ומוכנים להסתפק בזה". כאשר י' שמע את זה, הוא החמיץ קצת פנים ויצא מהחדר. אמר בדרך החוצה: "כולנו סטודנטים להוראה, זה מה שאנחנו מרוויחים". ואני רציתי להגיד ל-י', תקשיב בן אדם... זה לא חייב להיות ככה... למה אתה מראש גורם עצמך להיכנס למשבצת של בן אדם קטן שהשאיפות שלו זה לעשות משהו קטן ולהסתפק בזה? מקודם במהלך הפגישה נתתי להם דוגמאות, איך אפשר בעזרת הכלים שקיבלת במהלך הלימודים, לעשות כסף. לדוגמה אם למדת הוראה, תפתח בית ספר, קורסים, אקסטרני, אל תסתפק בלהיות המורה הקטן הזה ולהגשים חלומות של אחרים. אם החלום שלך זה להיות מורה בבית ספר ואתה מרגיש עם זה סיפוק, ושהחיים שלך מלאים לחלוטין זה כבר סיפור אחר. אל אם אתה מרגיש שהמסגרת שאתה נמצא בה, העבודה שלך או הלימודים או כל דבר אחר, זה לא הספוט הטבעי שלך, כנראה שהגיע הזמן לשנות, להתקדם, להשקיע ולהצליח.

​

​

בהמשך הערב, הייה דיבור (ערב לפני כן) על דייט עם ב'. את ב' הכרתי בדרך לא דרך כמו חלק גדול מהבחורות שנכנסות לי לחיים ויוצאות מהם, על הדרך. היא התקשרה להציע לי שירות, שהייה יכול להיות רלוונטי לעסק שלי, ואומנם בחרתי שלא ללכת עם השירות אותו הציעה, הורגש איזשהו פלירט בשיחה, וכאשר שלחה לי הודעה לוואטסאפ' משהו בקשר להצעת המחיר, נכנסתי לתמונה ששמה מסקרנות, וראיתי בחורה שחרחורת מהממת עם חיוך רחב מאוזן לאוזן, וגלשן!(ואוו!)...  ב' היא עפולאית ולכן כשסיימתי את הפגישה שלי באיזור הצפון, אמרתי לעצמי שהדרך לתל אביב היא אותה דרך, והיא יכולה לעבור דרך עפולה, כך שאפשר לשלב בין כל התענוגות, ואפילו שב' אמרה יום לפני שתהיה עסוקה בערב המוקדם, אבל אם בא לי לחכות לה עד איזור 22:00, אז יהיה אפשרי להיפגש (עוד לא נפגשנו לפני מעולם ורק דיברנו איזה פעמיים שלוש בטלפון לפני כן).

חצי מהנסיעה שלי מהצפון הרחוק לצפון הקרוב יותר, הייה חושך מצרים ועליות וירידות שאני לא מכיר, ופחד אלוהים. מאחוריי נסע כל פעם איזה רכב אחר ונצמד, ובכל פעם שזה קורה, ואת זה למדתי מקורס נהיגה מונעת שעשיתי לפני הרבה שנים, הייתי מתחיל להאט כך שהרכב מאחוריי גם הייה מאט, וזז הצידה. בארץ חלק מהנהגים מצפצפייים, מצפצפייים... מה אתם מצפצפים? אבל בסוף זזים שמאלה ועוקפים. ואז אני חוזר להמשיך בנסיעה הרגילה שלי, מבסוט שאף אחד לא יושב לי על הזנב.

כאשר הגעתי לעפולה, הייה קר מאוד וגשום, ועל מנת להתחמם שתיתי עוד קפה במרכז העיר השומם ובזמן הזה הטענתי את הטלפון מ-0% למשהו כמו 30%. אחרי שעובד בית הקפה שהייה חביב מאוד למעשה, התחיל לסגור לי על הראש, הבנתי את הרמז הדק ושאלתי אותו איפה אפשר לשבת, שהמקום עובד לפחות לעוד שעה, שעה וחצי. הבחור הצביע לי על מתחם ליד בית חולים העמק, אליו נסעתי, שם התמקמתי לשתיית כוס אחרונה של קפה להערב, והמתנה ל-ב', ששלחתי לה הודעה בצהרים אבל לא קיבלתי תשובה. זה הייה קצת מוזר כי יום לפני התקשרה אליי פעמיים והשיחה זרמה סבבה.

בכל אופן, התיישבתי בבית הקפה, פתחתי לפטופ והתחלתי לעבוד. תוך כדי עבודה שמעתי בחצי אוזן מישהו יושב בשולחן לא רחוק ממני, ומספר על מערכות יחסים שהיו לו, ושהייה מאוהב פעם אחת בחייו. בחור בן כ-40. קצת ריחמתי עליו כי בלי קשר לסיפורים שאוזניי נחשפו אליהם בדרך אגבית, הוא הייה נשמע מסכן, תשוש, לא ממומש. אני מניח שמי שישב מולו בבית הקפה עם הגב אליי שלא יכולתי לראות, הייה הקואוצ'ר שלו. אולי פסיכולוג. איחלתי לעצמי לעולם לא להגיע למצב כזה בחיים, והמשכתי לעבוד. ב' לא ענתה לטלפון אחרי פעמיים נוספות שהתקשרתי בסביבות השעה 22:30, אז אמרתי טוב, כנראה שהיום זה לא הולך לקרות. קיפלתי את הדברים שלי וחזרתי הביתה למרכז.